תסמונת ה"מציל": מלכודת הרחמים ולמה אסור להתחתן מתוך רצון "לרפא"

בעולם השידוכים, שבו מודגש שוב ושוב ערך החסד ומעשים טובים, אנשים בעלי תסביך הקרבה מפותח נופלים בקלות למלכודת פסיכולוגית: הם מסכימים להתחתן עם מועמדים בעייתיים בעליל, ומבלבלים בין משימת הצלה לבין אהבה.

"אני אעזור לו לחזור לדרך הישר"

מניפולטורים בעלי התמכרויות, תוקפנות חבויה או בעיות נפשיות כבדות ולא פתורות מחפשים לרוב דווקא בני זוג אמפתיים ורכים כאלה.

קול מהרשת:

"בפגישות הבחור הודה ביושר שהיו לו בעיות עם אלכוהול והתפרצויות זעם, אבל שעכשיו הוא 'מחפש בחורה דתייה טובה שתהיה לו לעוגן'. הלב שלי נמס. חשבתי: איזו משימה אצילית — להציל נשמה יהודית, לעזור לו לבנות בית טהור. התחתנו. כעבור חצי שנה הוא התמוטט. עכשיו הוא צועק עליי, מאשים אותי בכישלונות שלו, ואני יושבת לכודה ומפחדת לבקש עזרה, כי בעצמי בחרתי בדרך הזו. מצילים אדם במרפאה, לא בנישואים."

המבט הפסיכולוגי: נישואים המבוססים על אי-שוויון בתפקידים ("אני המציל, אתה החולה השבור") נידונים לתלות הדדית. מי שמציל ממצה במהירות את משאביו ומתחיל לחוש זעם עמום. מי שמצילים אותו מתחיל לשנוא את מצילו על "מושלמותו" ועל הטפותיו.

כלל הזהב של התאמה

נישואים הם איחוד של שני אנשים בוגרים, עצמאיים ושווים. מותר לכם להתחתן רק עם אדם שכבר עכשיו יציב, עצמאי ומתמודד עם חייו.

בן זוג הוא שותף לחיים, לא פרויקט טיפול פסיכולוגי ארוך טווח שלכם. אם אדם זקוק לעזרת מומחה, נותנים אותה במרפאה ולא סביב אח הבית.